נתחיל דווקא מהדברים הטובים: המשחק מול גרמניה והרבע השלישי מול גיאורגיה צריכים להיות האורים והתומים של הנבחרת בשנים הבאות. כמו כן הנבחרת צריכה לקחת מנבחרת העתודה את הדרך, השיטה, המאמן ואת השלשות. מילה טובה נוספת לאיגוד הכדורסל שלקח על עצמו משימת ארגון ראשונה ועמד בה בכבוד רב ומעלה מכל הבחינות. כל העסק תקתק היטב ובהחלט נותן כבוד וגאווה לכדורסל הישראלי.
ולחדשות בהרחבה: נתחיל מהאיש בראש המערכת, ארז אדלשטיין. ארז מלא בסיפורים וקלישאות, אבל לא טורח לקחת אחריות אמיתית על בחירת השחקנים בסגל, על ניהול המשחק השבלוני נטול אומץ ומקוריות, על היעדר שיטה, על חוסר היכולת להעז (רק המעז מנצח…),ועל כך שהיה יכול להוציא הרבה יותר מהנבחרת.
ריצ'רד האואל הפתיע לטובה הן ביכולת ובעיקר במחויבות הגדולה שלו לנבחרת ויחד עם עומרי כספי היו השניים היחידים שהגיעו לעבוד ונתנו תפוקה. שניהם צריכים להיות העוגן של הנבחרת בשנים הבאות לצד צעירים מוכשרים ורעבים.
גל מקל מכדרר עצמו לדעת וגם אם פה ושם זה עובד, הפגיעה בשאר השחקנים היא קריטית. מקל לא קלעי ולא מנהל משחק ובסה"כ שחקן מאוד מוגבל. הלפרין, אליהו, אוחיון, כדיר ובעיקר פניני הרבה מעבר לשיא והרגליים והידיים כבר לא מה שהיה פעם. ולא, משחק אחד טוב של פניני מול גרמניה לא מחפה על שלושה משחקים בהם סיים עם מדד +/- שלילי אסטרונומי והעדר מוחלט של פעולות חיוביות.
נציגי דור הביניים, טימור ובלייזר נותנים תקווה להמשך וחבל שאדלשטיין לא טרח לעשות שימוש נרחב יותר בשניהם. זלמנסון ודוסון צריכים להשתפר בהרבה פרמטרים.
בסופו של יום האליפות מבחינת ישראל היא כישלון באופן חד משמעי. המטרה היתה ברורה ולא הושגה. מכבסת המילים לא תשנה את זה, ולא ארז, זה ממש לא היה "בית המוות".
מבט קדימה: הנבחרת צריכה מעכשיו להיבנות ולא במפגש לפני אליפות. חשוב להתחיל לבנות שלד שירוץ ביחד עם משחקי אימון ומפגשים לאורך השנה ועבודה בקיץ. כספי, האואל, טימור, דוסון ובלייזר צריכים להישאר מהסגל הנוכחי ויחד איתם לבנות קאדר על בסיס נבחרת העתודה, הפצועים, החסרים והנבחרת עד 21: איתי שגב, כארם משעור, תומר גינת, שלומי הרוש, רפי מנקו, יפתח זיו, טי ג'יי ליף, יובל זוסמן ותמיר בלאט. ומי שצריך לנהל את זה בגזרת האימון הם עודד קטש ומאיר טפירו. בנימה אופטימית זו ניפרד מאליפות אירופה…
