קטגוריה: NBA

בספורט כמו בחיי היום-יום פלופים שיהפכו לטעויות אנחנו יודעים לזהות מקילומטרים, וברגע שההבטחה הופכת לכישלון, זה נגמר לרב במשפט קצר: "טוב זה היה ברור כבר מההתחלה". אז אם מישהו כאן האמין שג'ייסון קיד ישרוד עונה שלמה בתור מאמנה של הברוקלין נטס שיטפך לעצמו עכשיו על השכם (אני מניח שרובכם ויתרתם על התענוג, כי פשוט גם אתם לא האמנתם בו), אפשר לומר בצורה גלויה ג'ייסון קיד מאמן – זה פלופ!

בראש ובראשונה, כגילוי נאות אני אישית גדלתי על ג'ייסון קיד, יש לי המון הערכה אליו כשחקן והוא הסיבה השנייה שקפצתי מאושר שדאלאס זכו באליפות ב-2011 (הראשונה למתעניינים, הייתה העובדה שלברון לא זכה). למרות חיבתי הרבה לאחד הרכזים הגדולים לטעמי בשנות ה-90 וה-2000 בליגה הטובה בעולם, גם לג'ייסון היו מעט אירועים שהעיבו על אישיותו מחוץ למגרש ואולי סימנו את העתיד לבוא כי הרכבת מתחילה לרדת מהפסים, כשבשלהי הקריירה נתפס כשהוא נוהג בשכרות (בנוסף לתלונות מצד אשתו על היותו בעל מכה בימי הזוהר שלו בתחילת המילניום) – במהירות שבה התחילה, כך גם הייתה ציפייה שתסתיים קריירת האימון שלו עם זכרונות מתוקים על שחקן גדול אך לא מעבר לכך.

אז ג'ייסון תלה את הנעליים וסיים את הקריירה שלו כשחקן בניו יורק ניקס, פשט את המדים ולקח את הסאבווי ממנהטן לתוך ברוקלין. קיד קיבל לידיו מותג חדש, אומנם נראה על הדף כי המעבר לברוקלין הוא סך הכל שינוי מינורי, אך מדובר במהלך שמתנהל כבר במשך שנים כשבסופו של דבר רק 2012 קיבלו הנטס אישור רשמי למעבר לברוקלין. עם המעבר לברוקלין, שינויים בבעלי המניות ומעבר לאולם חדש חיפשו הנטס בעצם לפתוח דף חדש לאחר הרקורד המביך של 24 נצחונות בלבד בעונת 2011 (אם השנה הזאת מצלצלת לכם כמוכרת, זוהי אותה עונה בה קיד סוף סוף זכה לשים טבעת אליפות על האצבע). מותג חדש אמרנו, אז בברוקלין הלכו עם הקטע "החדש" עד הסוף ומינו את קיד למאמן ראשי.

קיד קיבל קבוצה עם שתיים וחצי סופרסטארים (כאשר שתיים מתוכם נאלצים להתנייד עם קלנועית לאולם – באמת הערכתי הכנה לגארנט ופירס), עוד אולסטאר אחד, מספר רוקיז ושאר שברי שחקנים. את כל הפאזל הזה קיד היה צריך לסדר לקבוצה שרצה ובתחילת העונה זה נראה כמו סודוקו בלתי פתיר, כשהניקס והנטס מתחרות בינהן על התואר הנחשק "התפוח הרקוב ביותר של העיר". אבל לאחר פגרת האולסטאר, כשנגמר זמן החסד והגיע הזמן להלחם כדי להכנס לפלייאוף, הנטס היו שם בכל הכח והתברגו עד למקום ה-5 המכובד יש יגידו (בהשוואה לכך שהיריבה העירונית מתנחמת בזרועותיו של פיל ג'קסון).
אז אומנם הוא לא מאמן השנה כמו פופוביץ' (שמגיע לו ללא כל ספק), אין לו את הניסיון של קווין מקהייל ולא את יראת הכבוד שרוכשים לדוק ריברס, אבל גם אין לו את הסגל שיש לספוסטרה. הוא צעיר, הוא רעב והוא מביא משהו רענן לעמדת המאמן. העובדה שהוא עדיין לא התרגל למעבר לעמדה על הקווים, הלמידה שהוא עושה תוך כדי (וכמובן הטעויות שהן חלק מכל למידה), אפשר לאהוב את זה או לא, אבל הרעיון המבריק של לקחת טיים אווט תוך כדי ששחקן שלך דוחף אותך כדי שישפכו מים על הפרקט – זה גאונות, גם אם זה כרוך בקנס מינורי מהליגה.

מאמן השנה הוא עדיין לא, גם הקבוצה שלו רחוקה מתואר בזמן הקרוב וכנראה שהפלייבוק שלו עדיין חצי ריק, אבל בעידן שבו הצלחות צריכות להגיע במיידי ומאמנים מפוטרים לאחר שלא צלחו את שנתם הראשונה (תשאלו את דיוויד מויס איך זה מרגיש…), ג'ייסון קיד מספק לנו נישה מעניינת, צעירה, מרעננת ואפילו מעט משעשעת, למרות שהעונתו הראשונה עדיין לא הגיעה לסיום (והיא סביר להניח תגיע בסיבוב הקרוב, אם לא, אז לבטח בסיבוב שאחריו) אפשר לפרגן לו ולסכם שג'ייסון קיד לא פלופ! ג'ייסון קיד המאמן החדש המפתיע של העונה (גם אם בתחרות עם עצמו על התואר) – ברכות לזוכים והמשך פלייאוף משובח!