קטגוריה: כללי

קובי בראיינט קלע 35 נק' ב11 מ24 מהשדה כולל 4-5 לשלוש.  דווייט הווארד קלע 23 נק' ב9 מ17 מהשדה והוסיף אליהם 18 ריבאונדים כשהוא קולע 5 מ7 מהעונשין – אחוז מצויין בהתחשב ביכולת הקליעה המזעזעת שלו העונה מהקו ובכלל לאורך הקריירה. הלייקרס לא היו קרובים לניצחון. לקראת סוף המשחק כשהם מפציצים משלוש מכל זווית אפשרית, הם הצליחו להגיע למרחק של 4 נק', דהיינו, שני פוזשנים מאוקלהומה. זה נגמר 114-108, זה הרגיש כמו 20 הפרש.

קובי ברייאנט נותן לדעתי את העונה הכי טובה בקריירה שלו. בגיל 34. הוא קולע באחוזים יותר טובים ממה שהוא קלע ברוב הקריירה שלו, משמע בחירת הזריקות שלו השתפרה משמעותית (28.4 נק' בכמעט 40 אחוז לשלוש ו-49 אחוז לשניים עם 87 אחוז מהעונשין). שאר הממוצעים שלו לא השתנו משמעותית ביחס לעונות האחרות שבהן שיחק. עונה של אם וי פי אמיתי, יעיל ומצויין. האבסורד הוא שהלייקרס של השנה, אחריי מקצה השיפורים שדרש ברייאנט עצמו, לא מתקרבים להראות כמו קבוצה אלופה. במאזן שלילי של 11-9, השאלה שצריכה להשאל היא לא האם הם יכולים לקחת אליפות, אלא האם הם מספיק טובים לעבור סיבוב בפלייאוף כשנכון לעכשיו קבוצות כמו גולדן סטייט, ממפיס, סאן אנטוניו ואוקלהומה כמובן, מראות כדורסל מחובר ומוצלח בהרבה מהחבר'ה מאל איי.

יש שיגידו, וכנראה בצדק, שהלייקרס נפגעו מהיעדרותם של נאש וגאסול מהמשחק מול או.קיי.סי. עם זאת במחצית המשחק כשאוקלהומה מובילה 53-67 אחריי מחצית פנומנלית של ווסטברוק עם 27 נקודות (10-16 מהשדה) ו-5 אסיסטים כשדוראנט לצידו שקט וקטלני כהרגלו (19 נקודות באחוזים נפלאים), ישבו שלושת הפרשנים של ESPN, מג'יק, ג'יילן רוז וביל סימונס, ואמרו את מה שאף אחד בלוס אנג'לס (חוץ מכנופיית כריס פול) רוצה לשמוע. ללייקרס, גם עם נאש וגאסול בריאים לא היה מה למכור על המגרש אתמול מול אוקלהומה. הסיבה היא פשוטה, בעוד שד'אנתוני עשה קריירה מה'אני מאמין' שלו בפילוסופיה של התקפה מהירה, אותה התקפת 7 השניות העוקצנית, הרי שהקבוצה שמשחקת את סוג ההתקפה הזה בצורה הטובה ביותר בליגה, היא דווקא זו של דוראנט-את-ווסבטברוק. זה גם לא ממש מפתיע בהתחשב שבעוד דוראנט, ווסטברוק וחבריהם נמצאים בשיאם האתלטי, ואילו החבר'ה מהלייקרס וזה כולל את שבעת משמונת השחקנים המובילים! חצו את גיל 30. במילים אחרות ד'אנתוני מפעיל התקפה שמתאימה לקבוצת קולג' מיומנת עם חבורה שנושקת לגיל הפנסיה מול האתלטים הכי טובים בליגה. עצם המחשבה על הניסיון להציב את נאש הקשיש על ווסטברוק במשחק רווי מתפרצות יש בו מן הפוטנציאל לסיוטים. גאסול מצידו רק המשיך את הדעיכה שלו מתחילת העונה תחת ד'אנתוני והוא נראה ומשחק כמו רודי פרננדס בימי פורטלנד. כפסע מלחזור לדמדומי קריירה חביבים בשמש הקטאלונית, שם אגו-מאניאקים כקובי לא מפריעים לו לשחק את המשחק שהוא יודע לשחק, ושבו הוא כנראה עדיין אחד מהטובים במשחק.

מהצד השני אוקלהומה נראית חופשייה מתמיד בעידן פוסט הארדן. דוראנט ו-ווסטברוק העלו את רמת המשחק שלהם השנה, כשהראשון אף מפגין כישורי הובלת כדור מרשימים, מצרך הכרחי בקבוצה נטול האיש המזוקן. עדיין, אם יש סיבה מובהקת לדאגה באוקלהומה היא העובדה שברגע שהרגליים של ווסטברוק נגמרות, המחליפים עולים והמשחק מתחיל לעמוד. שם מתחילות לצוץ בעיות. לפניי כשבועיים שיחקה אוקלהומה כנגד הסלטיקס. בוסטון שאף היא מעוטרת בשחקנים שכיכבו בNBA LIVE 2000, הצליחה לעצור את אוקלהומה על 100 נק' ועל הדרך הראו שהבעיה האמיתית של הת'אנדרס לא נפתרה.  מעבר לדוראנט, ווסטברוק ואיבקה, אין לאוקלהומה יצרני נקודות משמעותיים. אל מול האין-הגנה של ספסל הלייקרס הצליחו לייצר ביחד קוליסון ומרטין 24 נק' ב9 מ15 מהשדה, לעומת זאת אל מול המחליפים של הסלטיקס מצא עצמו צמד זה מייצר 11 נק' ב4 מ 12 (קוליסון קלע 8 נק' ב3 מ5 מהשדה). כלומר בעוד אפשר להסתמך תמיד על השלישייה המובילה שתקלע בדאבל פיגרס, כאשר אוקלהומה ניצבת מול קבוצה שמאיטה את המשחק, היא מוצאת את עצמה בבעיה. כך במשחק מול הלייקרס אוקלהומה יצרו 28 נק' במתפרצות בעוד שבמשחק מול בוסטון הם קלעו 9 נק' בלבד. אם אוקלהומה רוצה למצוא את עצמה כיריבה שקולה מול מיאמי, היא חייבת למצוא דרך לייצר נק' גם כשדוראנט ווסטברוק לא על המגרש, נכון לעכשיו עדיין חסרים לה את הכלים.

ומצדם של הלייקרס, בסופו של דבר ד'אנתוני יאלץ להחליט האם לנטוש את פילוסופיית המשחק שלו ולעבור לצורות משחק נוסח קבוצות כבוסטון וכסאן אנטוניו. שתי האחרונות מנצלות את המשחק העומד על מנת להביא לידי ביטוי את אינטליגנציית המשחק וניסיונם של כוכביה המתבגרים וכך מצליחות לטשטש את דעיכתם האתלטית. אילו  ימשיך לדבוק בקצב המשחק המהיר שאינו יכול לעמוד לו אל מול קבוצות עם רגליים צעירות, אני מאמין שבקרוב נראה את 'אמן הזן' חוזר ומפזז על קווי הלייקרס (עד כמה שמישהו בגיל והבריאות שלו יכול לפזז). אגב, גם במקרה הזה אני סקפטי לגביי יכולתם להגיע לגמר או אפילו לגמר איזורי. כפי שכבר טענתי קובי ברייאנט מראה בעונה זו את הכדורסל הטוב בחייו (לפחות סטטיסטית) ועדיין שלשום על המגרש היו שני שחקנים שלכל הפחות עמדו איתו מבחינת רמת הכדורסל, אם לא עלו עליו. הדור הבא כאן והוא פשוט יותר טוב.

אין ספק, שהעונה הנוכחית של עומרי כספי, היא עונת מבחן. הוא מסיים חוזה בקאבס ובדרך כלל שחקנים במצב זה ובמעמדו של עומרי, משתדלים לתת את כל כולם, על מנת להגיע לחוזה הבא. אם אפשר שיהיה ליותר משנה אחת.

בשבועות האחרונים ובעיקר מאז שהחלה הליגה, אני מוצא יותר ויותר אנשים, אשר כותבים ומדברים ביותר מקורטוב של שמחה לעד על מצבו של כספי, ודומה, כי לו יכולים היו, היו מוסיפים גיחוך קל וקריאת: "עומרי חזור הביתה, מכבי צריכה סמול פורוורד במקום ניק קיינר-מדלי".

הגדיל לעשות חבר שלומד איתי, אשר אין לחשוד בו כי אינו מבין בכדורסל וב-NBA (על אף שהוא אוהד את הבלייזרס…) אשר טען שעומרי עשה שלוש עונות בינוניות ומטה בקינגס ובקאבס והמשיך בכך שעדיף לילד מיבנה לחזור לישראל, או למצוא קבוצה בכירה באירופה, בה יוכל להפגין את ביצועיו.

לפני שאגיע להשוואה אותה ערכתי, אני רוצה להזכיר לכל מי ששכח, שרק לא מזמן, חגגו אלפי ישראלים באישון ליל, את בחירתו של דורון שפר במקום ה-36 על ידי הקליפרס בדראפט 96', ואת חתימתו של עודד קטש בניקס בשנת השביתה של 99'. שני השחקנים הגדולים הללו, לא נחתו בסופו של דבר בליגה הטובה בעולם.

דבר נוסף הראוי לציון, הוא מה שכתב גדול אנשי ה-NBA בישראל, פרופסור מנחם לס בספר סיכום עונת 97-98. בספר – אותו הוציא יחד עם ירון טלפז –  כתב לס: "ישראל תמשיך לחלום, לשווא, אחרי שחקן ישראלי ב-NBA. זה פשוט לא יקרה. 5 מיליון תושבים איטיים ונמוכים זקוקים לנס לשם כך". כלומר, מקרה עומרי כספי, על פי הפרופסור, הוא נס.

שני הנתונים האחרונים, הובאו על מנת להזכיר לכולנו, שעד לא מזמן, קיווינו וייחלנו. חלמנו והתפללנו. כל זאת, עבור שחקן ישראלי, אשר ישבור את תקרת הזכוכית, ויגיע לליגה של מייקל וסקוטי, דאנקן ורובינסון, ווייד ולברון.

אז אחרי שאמרנו תודה לבורא עולם, על כך שיש לנו ישראלי ב-NBA, נשאלת השאלה: האם שלוש עונותיו בליגה היו טובות, בינוניות, או חלשות?

לשם כך הרכבתי טבלה, המשווה את נתוניהם של 34 השחקנים האחרונים שנבחרו במקום ה-23 בדראפט ה-NBA, עד לשנת 2009, בה נבחר עומרי.

מספר נתונים על הטבלה:

1)     הפסקתה בשנת 1977 אינה מקרית. שנה לפני כן התאחדה ליגת   ה-NBA עם ה-ABA. בשנים שלפני כן, התחרו הליגות על השחקנים, מה שהביא לירידה באיכות הבחירות.

2)     הוספתי עמודה ובה כמות השנים בהן שיחק כל נבחר 23 בליגה, זאת על מנת לבדוק, כמה זמן שורד נבחר דראפט שכזה. להוציא את השחקנים הפעילים כמובן, בחירה מספר 23, שורדת 7 שנים בממוצע בליגה. כלומר הבחור רק במחצית הקריירה.

3)     עומרי כספי קלע בממוצע בשלוש שנותיו הראשונות בליגה, 8.9 נקודות למשחק. האנשים הטוענים כי הוא לא מספיק טוב, עושים זאת בוודאי על סמך סטטיסטיקה בין היתר. אז הנה האמת. מבין 34 השחקנים שנבדקו, מדורג כספי במקום ה- 9 בצבירת נקודות. כלומר, בכל תקופת הזמן שנבדקה, כספי קלע בממוצע, טוב יותר מ-25 שחקנים. מעניין מה הפרופסור אומר על זה?

4)     נמוכים ואיטיים? כן, כשמדובר בי. אבל כספי לא נכנס תחת ההגדרה הזו. אחרת איך תסבירו את העובדה שהוא לקח יותר כדורים חוזרים מ-23 שחקנים ברשימה זו?

הבהרה וסיכום.     

כותב שורות אלה, אינו מחשיב את עצמו מאוהדיו השרופים של עומרי כספי. יתרה מזאת. פעמים רבות ספגה הטלוויזיה בביתי חתיכות פיצה ישנה ושיריי ביסלי, כהבעת אי נחת מפעולותיו של "הישראלי הראשון" במדי נבחרת ישראל. בנוסף, אין להוריד מעל השולחן את הערותיו של ביירון סקוט – מאמן קליבלנד – על כך שעומרי יקנה את מקומו בליגה, רק דרך ההגנה. טוב יעשה כספי אם יקשיב.

מטרת הכתבה הייתה לרענן מעט את זכרונו של אוהד ה-NBA הישראלי, תרות העיניים. זה השוכח לעיתים כמה זמן הלכנו במדבר בציפייה לקבל אישור מהליגה של הדוד סם, שגם אנחנו יכולים. עומרי כספי רחוק מלהיות לברון ג'יימס, או אפילו טרבור אריזה. אבל הוא עשה דברים יפים מאוד בליגה קשה ועל כך מגיע לו קרדיט נכבד.

השוואת נבחרי #23 בדראפט ה-NBA

ספרדי, קנדי, סופרמן, ממבה שחורה ואחד שמנסה להביא לשלום עולמי נפגשים במגרש האימונים. נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה? לא אם תשאלו את מקבלי ההחלטות באחת הקבוצות הגדולות ומעותרות ביותר בהיסטוריית הכדורסל – הלוס אנג'לס לייקרס.

המשך…

פתיחת העונה מספקת לנו משחק אטרקטיבי בדמות דרבי יוקרתי בין הניקס לנטס המתחדשת שיערך בלילה שבין יום חמישי ליום שישי (1:00, שידור ישיר בערוץ ספורט 5), הכל בכפוף לרגיעה של סנדי שתקפה את ניו יורק בימים האחרונים

הטירוף וההתרגשות שמלווה את רחובות ברוקלין והסביבה משך קיץ שלם יגיעו מחר בלילה לשיא חדש כשהנטס יארחו את הניקס, למשחק שהוא הרבה יותר ממשחק ליגה.

בצל העזיבה מניו ג'רזי והמעבר לצד השני של גשר ברוקלין, יש הרגשה של משהו קסום שמתפתח בברוקלין.

האוליגרך הרוסי והבעלים של הנטס מיכאיל פורחוב פתח הכיס והתוצאה – החמישייה היקרה בליגה.

דרון וויליאמס ינסה להנהיג קבוצה משופעת כוכבים וכשרון עם חמישייה שלא היתה מביישת חמישיית אולסטאר וכוללת את ג'ו ג'ונסון, ג'ארלד וואלאס, כריס האמפריס והכוכב המקומי בשנים האחרונות, ברוק לופז. ג'ו ג'ונסון וג'ארלד וואלס יש יגידו שכבר מעבר לשיא, אבל אף אחד לא באמת יודע איך הכימיה תעבוד ביניהם ועוד עם רכז מפוצץ אגו כמו דרון ווליאמס.

בספסל אפשר למצוא כמה שמות מאד מעניינים, כמו סי ג'י ווטסון שהגיע משיקגו ומירזה טלטוביץ' הבוסני כוכבה של קאחה לבורל, שהנחית מבול שלשות ביורוליג (אי אפשר לשכוח את התצוגה שלו בנוקיה בעונה שעברה) וקיבל הזדמנות לעשות את אותו הדבר גם בליגה הטובה בעולם.

הניקס שמרו על רוב הסגל ואיבדו בדרך את כוכב הרגע ג'רמי לין שוויתר על הביג אפל בשביל למלא את כיסיו בעוד כמה מיליונים. ריימונד פלטון ינסה להשתלט על עמדת הרכז ולפי משחקי ההכנה נראה שהניקס עשו עסקה טובה מאד, מי שיסייע לו להנהיג את הניקס הוא ג'ייסון קיד שנושק ל40 וינסה להישאר בהצגה.

מי שעוד עשה רושם מצויין במשחקי ההכנה כשהעמיד ממוצעים של 15 נק' למשחק הוא הרוקי כריס קופלנד שלא נבחר בדראפט והגיע אחרי סיבוב ממושך בקבוצות באירופה.

הימור שלנו: פתיחה חלומית של הנטס בנצחון דו ספרתי.

בינתיים הרחק מהמולת הניו יורקרים, הלייקרס ממשיכה במגמת משחקי ההכנה וחוטפת נוק אאוט מדאלאס (99-91) שהופיעה למשחק ללא כוכבה דירק נוביציקי אבל כן עם דרן קוליסון הנהדר שהגיע מאינדיאנה. עם ההתחזקות של קבוצות מערב כמו הקליפרס, מינסוטה וגולדן סטייט, נראה שהולכת להיות עונה מעניינת במיוחד.