מחבר: תמיר שוסטר

בספורט כמו בחיי היום-יום פלופים שיהפכו לטעויות אנחנו יודעים לזהות מקילומטרים, וברגע שההבטחה הופכת לכישלון, זה נגמר לרב במשפט קצר: "טוב זה היה ברור כבר מההתחלה". אז אם מישהו כאן האמין שג'ייסון קיד ישרוד עונה שלמה בתור מאמנה של הברוקלין נטס שיטפך לעצמו עכשיו על השכם (אני מניח שרובכם ויתרתם על התענוג, כי פשוט גם אתם לא האמנתם בו), אפשר לומר בצורה גלויה ג'ייסון קיד מאמן – זה פלופ!

בראש ובראשונה, כגילוי נאות אני אישית גדלתי על ג'ייסון קיד, יש לי המון הערכה אליו כשחקן והוא הסיבה השנייה שקפצתי מאושר שדאלאס זכו באליפות ב-2011 (הראשונה למתעניינים, הייתה העובדה שלברון לא זכה). למרות חיבתי הרבה לאחד הרכזים הגדולים לטעמי בשנות ה-90 וה-2000 בליגה הטובה בעולם, גם לג'ייסון היו מעט אירועים שהעיבו על אישיותו מחוץ למגרש ואולי סימנו את העתיד לבוא כי הרכבת מתחילה לרדת מהפסים, כשבשלהי הקריירה נתפס כשהוא נוהג בשכרות (בנוסף לתלונות מצד אשתו על היותו בעל מכה בימי הזוהר שלו בתחילת המילניום) – במהירות שבה התחילה, כך גם הייתה ציפייה שתסתיים קריירת האימון שלו עם זכרונות מתוקים על שחקן גדול אך לא מעבר לכך.

אז ג'ייסון תלה את הנעליים וסיים את הקריירה שלו כשחקן בניו יורק ניקס, פשט את המדים ולקח את הסאבווי ממנהטן לתוך ברוקלין. קיד קיבל לידיו מותג חדש, אומנם נראה על הדף כי המעבר לברוקלין הוא סך הכל שינוי מינורי, אך מדובר במהלך שמתנהל כבר במשך שנים כשבסופו של דבר רק 2012 קיבלו הנטס אישור רשמי למעבר לברוקלין. עם המעבר לברוקלין, שינויים בבעלי המניות ומעבר לאולם חדש חיפשו הנטס בעצם לפתוח דף חדש לאחר הרקורד המביך של 24 נצחונות בלבד בעונת 2011 (אם השנה הזאת מצלצלת לכם כמוכרת, זוהי אותה עונה בה קיד סוף סוף זכה לשים טבעת אליפות על האצבע). מותג חדש אמרנו, אז בברוקלין הלכו עם הקטע "החדש" עד הסוף ומינו את קיד למאמן ראשי.

קיד קיבל קבוצה עם שתיים וחצי סופרסטארים (כאשר שתיים מתוכם נאלצים להתנייד עם קלנועית לאולם – באמת הערכתי הכנה לגארנט ופירס), עוד אולסטאר אחד, מספר רוקיז ושאר שברי שחקנים. את כל הפאזל הזה קיד היה צריך לסדר לקבוצה שרצה ובתחילת העונה זה נראה כמו סודוקו בלתי פתיר, כשהניקס והנטס מתחרות בינהן על התואר הנחשק "התפוח הרקוב ביותר של העיר". אבל לאחר פגרת האולסטאר, כשנגמר זמן החסד והגיע הזמן להלחם כדי להכנס לפלייאוף, הנטס היו שם בכל הכח והתברגו עד למקום ה-5 המכובד יש יגידו (בהשוואה לכך שהיריבה העירונית מתנחמת בזרועותיו של פיל ג'קסון).
אז אומנם הוא לא מאמן השנה כמו פופוביץ' (שמגיע לו ללא כל ספק), אין לו את הניסיון של קווין מקהייל ולא את יראת הכבוד שרוכשים לדוק ריברס, אבל גם אין לו את הסגל שיש לספוסטרה. הוא צעיר, הוא רעב והוא מביא משהו רענן לעמדת המאמן. העובדה שהוא עדיין לא התרגל למעבר לעמדה על הקווים, הלמידה שהוא עושה תוך כדי (וכמובן הטעויות שהן חלק מכל למידה), אפשר לאהוב את זה או לא, אבל הרעיון המבריק של לקחת טיים אווט תוך כדי ששחקן שלך דוחף אותך כדי שישפכו מים על הפרקט – זה גאונות, גם אם זה כרוך בקנס מינורי מהליגה.

מאמן השנה הוא עדיין לא, גם הקבוצה שלו רחוקה מתואר בזמן הקרוב וכנראה שהפלייבוק שלו עדיין חצי ריק, אבל בעידן שבו הצלחות צריכות להגיע במיידי ומאמנים מפוטרים לאחר שלא צלחו את שנתם הראשונה (תשאלו את דיוויד מויס איך זה מרגיש…), ג'ייסון קיד מספק לנו נישה מעניינת, צעירה, מרעננת ואפילו מעט משעשעת, למרות שהעונתו הראשונה עדיין לא הגיעה לסיום (והיא סביר להניח תגיע בסיבוב הקרוב, אם לא, אז לבטח בסיבוב שאחריו) אפשר לפרגן לו ולסכם שג'ייסון קיד לא פלופ! ג'ייסון קיד המאמן החדש המפתיע של העונה (גם אם בתחרות עם עצמו על התואר) – ברכות לזוכים והמשך פלייאוף משובח!

לכל אחד מאיתנו היה פעם את החלום "להיות שחקן כדורסל", כשהיינו ילדים פנטזנו על הרגע הזה, כשהתבגרנו זה הפך לDay Dream  בשעות הארבעים וחלקנו עדיין תוהים "מה אם רק היה לי עוד כמה סנטימטרים?". גובה הוא ללא ספק המכשול העיקרי, מגיע השלב בו אנו יודעים שלא נגבה יותר ושם זה נגמר. כשרכזים היום מתנשאים לגובה ממוצע של 2 מטר, מובן לכל שכדי להיות שחקן כדורסל ברמות הגבוהות ביותר צריך בראש ובראשונה להיות גבוה.

אז האם האיש הקטן זונח את חלומו להיות שחקן כדורסל וממשיך הלאה? רבים וטובים הוכיחו וממשיכים להוכיח לנו שלא!

יש לנו חיבה גדולה לקטנים שמצליחים כל כך בגדול: כי הם שונים, הם מלהיבים, הם מלאי אנרגיה ומוטיבציה להוכיח שהגובה אינו קובע והם קצת מייצגים גם אותנו, האנשים הקטנים.

גם אם אנחנו ממש לא אוהבים את הקבוצה בה האיש הקטן משחק, אף פעם לא נוכל שלא להזדהות איתם: להגניב חיוך כשהם חוטפים כדור מהסנטר, לוקחים ריבאונד, קולעים בלי לראות את הסל עם היד של המגן בפרצוף ולעוף איתם כשהם עולים לדאנק שנראה לא אפשרי בכלל.

אז כי אנחנו כל כך אוהבים אותם, מגיע להם שנזכר בהם מדי פעם. נכון שהם לא בולטים בין כל מפלצות הליגה, אבל הם שם יחד איתם, משחקים על אותו פרקט, זוהי כתבת הצדעה לאיש הקטן!

רבים וטובים שלא הצליחו לעבור את ה- 1.80 מטר דווקא כן עברו בליגה הטובה בעולם וחלקם עדיין משחקים בה היום. אולי הבולט ביותר כיום בגובהו המינימאלי הוא נייט רובינסון. כשהוא מתנשא לגובה של 1.79 מטר בלבד נייט רובינסון שבר את אחד השיאים המעניינים של הליגה, הוא זכה 3 פעמים באליפות ההטבעות בשבוע האולסטאר מתוך 4 פעמים שהשתתף (פעם אחת "התפלק" לו והוא הגיע רק למקום השני). בזכייה הראשונה הוא קפץ מעל ספד ווב (אגדה נוספת בז'אנר הנמוכים, הוא יקבל את הכבוד המגיע לו בהמשך), בזכייה השנייה הוא קפץ מעל דיווט הווארד שגבוה ממנו במעל 40 ס"מ ופעם שלישית כבר גלידה. חוץ מלהגיע אחת לשנה לתחרות ההטבעות, רובינסון מניב גם מעל 11 נקודות בממוצע למשחק במהלך הקריירה והיום נותן כתף לשיקאגו בולס.

נשאר בהווה, עוד יותר בולט בחסרון הגובה שלו זהו ארל בויקינס, נכון להיום 1.67 ס"מ וכנראה שגם כך יישאר. סביר להניח שכל מי שקורא את המאמר כעת עבר או נוגע בגובה הזה, אך מה שהבחור הקטן הזה מסוגל לעשות ראוי להערצה. כשהוא מוקף במגדלים מכל כיוון, בויקינס בעונותיו היפות בדנבר רשם ממוצעי נקודות שנעו בין 12-15 נקודות למשחק ו-4.5 אסיסטים. לא רק שאינו גבוה במיוחד, בויקינס גם מחזיק בתואר השחקן "הקל" ביותר בליגה עם משקל נוצה של 60 ק"ג. קל לפספס אותו בין כל ענקי הליגה אבל מר בויקינס כבר משחק 13 עונות בליגה (עם גיחה קטנה לאיטליה) ולא נראה שהגובה מהווה עבורו מכשול.

נמוכים וטובים עברו בליגה הטובה בעולם והוכיחו שלכל חסרון של גובה, יש יתרונות רבים אחרים: שליטה בכדור, זריזות, מהירות, חטיפות ומלא מוטיבציה להוכיח שהם יותר מגימיק. דוגמאות של כוכבים נמוכים שכאלו יש מספר: תחילה אייברי ג'ונסון הנהדר שגם זכה באליפות בשנת 1999 עם סאן אנטוניו, זכה להיות חלק מהיכל התהילה של הספרס ואפילו מבצבץ לנו עד היום על המסך לפני מספר שנים כמאמן והיום כפרשן. דרך טרל ברנדון ודמון סטודמאייר שכיכבו בשנות ה-90 המאוחרות והיו לרכזים המובילים בליגה. אבל הקרם האמיתי של ז'אנר הנמוכים הוא ללא ספק ספאד ווב: בגובה 1.70 מטר הוא עד היום אחד השחקנים הכי מזוהים עם אטלנטה הוקס (וממש לא בגלל שהוא בילה שם את מירב זמנו בקריירה). במשך 12 עונות ו-4 קבוצות שונות בליגה (וגם גיחה קצרה לאיטליה, כנראה מקום חביב מאוד לשחקנים הנמוכים) העמיד ממוצעים נאים מאוד של 10 נקודות -5 אסיסטים למשחק, אבל מעבר לסטטיסטיקה ספאד ווב תבע את חותמו בהיסטוריה כשניצח בתחרות ההטבעות של שנת 1986 אז ניצח את ידידו דומיניק ווילקינס והפתיע את התקשורת והעולם כולו כשהיה השחקן הראשון מתחת ל-1.80 מטר שזוכה בתחרות (שיא שהחזיק מעמד 2 עשורים, עד הגיע נייט רובינסון).

אם ספאד ווב הוא הקרם, אז בשבילי אישית ובכוונה שמרתי אותו לסוף, הדובדבן שבקצפת הוא ללא ספק טיירון קורטיס באגס, או בכינוי המוכר יותר שלו מאגסי באגס. לא רק שהוא השחקן הנמוך ביותר שדרך אי פעם בליגה הטובה בעולם, בגובה כמעט לא הגיוני של 1.61 מטר (!!), הוא גם רכז נהדר שהוביל את שארלוט הורנטס בשנות ה-90 הנוצצות שלה יחד עם אלונזו מורנינג ולארי ג'ונסון. מאגסי מחזיק בלא מעט שיאים של ההורנטס: אסיסטים, דקות, חטיפות וגם איבודים. הוא היה דמות אהובה ונערצת בשארלוט למרות ממצעיו הצנועים של 7.7 נקודות ו-7.6 אסיסטים למשחק במהלך קריירה של 14 עונות בליגה. למרות גובהו הזעיר מאגסי באגס צבר במהלך הקריירה 39 חסימות. אולי אני נותן לו טיפה יותר קרדיט ממה שמגיע לו, אבל אני זוכר לו חסד נעורים וכמוני כל ילד מעט קטן ונמוך משאר הכתה שראה בבאגס מודל לחיקוי.

היום שחלום השחקן מזמן פג לו, אני עומד ומצדיע להם, אותם שחקנים שכנגד כל הסיכויים לא ויתרו על החלום ושברו את כל המוסכמות והוכיחו שוב שכדורסל הוא משחק של כולם, לא רק של גבוהים!

תודה לכם לכל ה1.80 מטר ומטה שהפכתם את המשחק למרגש עוד יותר!