מחבר: אריאל ימיני

  • צדק חברתי

    צדק חברתי

    כדורסלראשית, בטרם אתחיל, עליי לציין שאין בכוונת טור זה לפגוע באוהדי מכבי ת"א או בקבוצה עצמה, אלא לקדם את הכדורסל בישראל.

    בסרט 'מאניבול' המגולל את סיפורו של בילי בין, ג'נרל מנג'ר במייגו'ר ליג (ליגת הבייסבול האמריקאית), אנו עדים לרגע מכריע בתחילתו של הסרט בו בין שואל את יועציו מדוע הקבוצה נכשלה. הנ"ל עונים לו תשובות שונות, חלקם מדברים על שחקנים, חלקם מדברים על סטטיסטיקה, אך בין עונה להם בפשטות-  העניין הוא כסף, אנחנו קבוצה ענייה. בין מדבר על חוסר ההיגיון המשווע שבו נאלצת קבוצתו, אוקלנד אתלטיקס, להתמודד על עלייה לגמר מול הניו יורק יאנקיס, קבוצה שתקציבה כפי שלושה מזה של קבוצתו. הוא אף עד לדרך שבה הקבוצות הגדולות 'גונבות' את כוכביו אחד אחריי השני. כמו אותם יועצים של בין, כך גם אנשי כדורסל שונים ומכובדים מספרים במשך מספר דורות מעשיות שבהם הם מונים את בעיותיו של הכדורסל הישראלי התחרותי. אחדים מספרים על הכדורסלן הישראלי שאינו גבוה מספיק, אחרים מדברים על כך שהוא אינו אתלטי מספיק, כולם אבל כולם מתעלמים מהעובדה שבכדורסל הישראלי אין תחרות! אני יודע מה אתם חושבים "גילית לנו את אמריקה, יש קבוצה שתקציבה הוא בערך פי עשר מרוב קבוצות הליגה והיא לוקחת אליפויות באחוזים שעומדים רק עם אחוזי הבחירה בדיקטטור מזרח תיכוני", למה שנהיה מופתעים, זה ידוע לכל. אבל זהו אינו מה שמוזר, מה שמוזר הוא שאנחנו כבר לא מופתעים, מה שמוזר הוא שהתרגלנו לכך. דהיינו, אנחנו יכולים להמשיך לתלות את מצבם של האולמות הריקים בכך שאין מספיק ישראלים מוכשרים, או לחלופין נכיר בעובדה שאנחנו בסך הכל ליגה נידחת הרחק מהמרכז של הכדורסל ונתלה בכך את כישלוננו, אך הבעיה תישאר בעינה והיא מאוד מזכירה את מסקנתו של בין 'אי שיווין פיננסי=חוסר תחרותיות'. מדוע יבזבז את זמנו ילד ללכת לצפות במשחק המשוחק במפעל שבו האלופה כבר הוכתרה מראש וכל סיכוי להפתעה הוא בגדר פנטזיה? ילדים הם לא טיפשים, אלו מבוגרים המבקשים להיות עיוורים לנוכח עוולות.

       אך אל דאגה חברים. יקום חכם קופל* ויטקס לנו עצה כיצד נשיבה את התחרותיות למחוזותינו. מדוע לא נקיים ליגה שבמהלכה ישוחקו מאות משחקים ולבסוף נכריע את האליפות על סמך שני משחקים. את שני המשחקים נקיים באולמה הביתי של אותה קבוצה עשירה (השנה נערך באופן שרירותי דווקא אצל הקבוצה השנייה, מסיבה שלא ברורה לי עד לכתיבת שורות אלה, הרי היא לא זכתה בביתיות או משהו), רק כדי שבכל זאת נוכל לשמר את סיכוייה להישאר אלופה, אחריי הכל אנשים לא מגיבים טוב לשינויים. בכל אופן לפחות הוחזרה התחרות שכן מה יכול להיות תחרותי יותר מאותה שיטה ידועה והוגנת המוכרת בכל רחבי העולם בשם הנודע 'ארבע האחרונות'. אך עליה וקוץ בה, כל עולל-כדורסל יודע שבמשחק נתון אחד אין בהכרח הקבוצה הטובה יותר מנצחת. עדיין, יקומו חכמינו שיבדלו לחיים ארוכים ויהללו את הדרך בה הצליחו להכניס שלוש אלופות אחרות בשמונה השנים האחרונות מאז הונהגה השיטה. 37.5 אחוזי הצלחה! הידד, הוחזרה התחרותיות.

      מבלי לגרוע מהישגן של הפועל חולון של 2008, הפועל גליל עליון של 2010 ומכבי חיפה של 2013, הקבוצה האחרונה שאיננה מכבי תל אביב ושזכתה באליפות כשהיא ללא עוררין הקבוצה היותר טובה, הייתה הפועל גליל עליון של 93. סיכוייה של גליל עליון בתחילתה של אותה עונה עמדו יחד עם סיכוייו של בר כוכבא לנצח את רומא, בקיצור, במונחים של היום הייתם יכולים לשים שקל בווינר ולבנות וילה. לאותה אליפות אף קדמו כשלים עוקבים בבנייתה של מכבי תל אביב של אותה עונה וכנראה גם הפרעה קוסמולוגית שנבצרה מבינתי. אך אילו הופעתה של גליל עליון המיתולוגית הייתה בגדר הגעתו של ברבור שחור למחוזותינו, הרי שהמשך השתתפותן של שאר הקבוצות ובעליהן במפעל שאין בו כל ערך ספורטיבי נתפס בעיניי כטירוף מזוכיסטי מוחלט. אינני יכול להבין כיצד יכולים אנשים להתעורר מדי יום לתוך ספורט בו הם יודעים שאין להם אפשרות סבירה להיות הטובים יותר. בעוד שעלי תאנה כפיינל פור ואלופות נדירות עדיין ממשיכים לסבסד את התפיסה שלשאר הקבוצות יש סיכוי כלשהו לקחת אליפות ממכבי תל אביב בדרך זו או אחרת, הרי שהאמת היא שלאף קבוצה בליגה כולל זו של הפועל ירושלים אין אפשרות להתמודד עם האיכות של מכבי. יותר מכך אני מופתע איך מכבי עצמה, מרמת האוהדים, דרך השחקנים ועד רמת המנכ"ל יכולים להמשיך להשתתף במפעל שמאתגר בערך כמו משחק מחבואים עם ריי צ'ארלס. אבל אל תפריעו לשמעון, הוא עדיין מתרגש עם זכייה בכל תואר ממש כמו בפעם הראשונה.

       באחת מן ההרצאות שלקחתי במסגרת לימודיי דרש המרצה* לגביי האיליאדה של הומרוס. לדידו לחייו של אכילס אין כל משמעות כל עוד הוא נצחי. זהו הרגע שבו הקורא מבין שאכילס הוא בעל תודעת מוות שבו מתחילות הפעולות שהוא מבצע לקבל משמעות. כלומר, אם תחיה לנצח, מה זה משנה אם תפנה ימינה או שמאלה בצומת הקרובה שכן בין כה וכה תוכל לחזור לצומת במועד אחר ולבצע את הפעולה ההפוכה. אך מה אם הכל זמני, מה אם לא תוכל לחזור? הבחירה מקבלת משמעות. למזלנו, בינתיים, החיים זמניים, אך שלטון מכבי הוא נצחי. למעשה האפשרות שמכבי לא תדרוס את הליגה בחמש השנים הקרובות משולה למדע בדיוני. במילים אחרות, ולשם שינוי אינני אנסה לעדן את ביקורתי, לאליפות ליגת העל בכדורסל אין כל משמעות.

      עם זאת, לא הכל שחור. השינוי אפשרי והוא אינו כה קשה לביצוע. תארו לכם מפגש בין שאר אחד עשר בעלי הקבוצות בארץ. תארו לכם מפגש שבו ראשי הקבוצות האחרים מבקשים להכניס משמעות לליגה שמייצגת את ענף הספורט התחרותי השני בגודלו בישראל. תארו לכם תקרת תקציב שתאפשר תחרות סבירה בין 3-4 קבוצות וגמר פלייאוף של 5 משחקים שבו שמה של המנצחת אינו חרוט על הגביע בטרם כדור הג'אמפ הראשון. תארו לכם מצב בו יש קורלציה מסוימת בין התקציב של הקבוצה העשירה בליגה לבין זו הענייה. כל מה שצריך הוא פגישה אחת של אנשים שבאמת איכפת להם מהענף הזה, אנשים שהשקיעו כסף במקום שבו הם יודעים שבין כה וכה הוא אינו הולך לחזור חזרה, אנשים שרוצים ללכת למשחק כדורסל ולדעת שהכל אפשרי וששום דבר לא קבוע.

      אילו יעצור לדקה שמעון מזרחי ויקרא את הטור הזה יבין אף הוא שאין זה רק האינטרס של אוהדי שאר הקבוצות שעולה מבין שורות אלה, זהו אף האינטרס שלו עצמו ושל אוהדי קבוצתו. הכדורסל הישראלי חשוב לכל מי שטורח להגיע למשחקים בארץ, בין אם זה כדורסלן קבוצת ילדים ומשפחתו בקצרין או מאמן באילת, או שמא אלו אוהדי קבוצת נערים של מכבי תל אביב במחוז מרכז. עם זאת, יש להכיר בכך שלפניי הכל כדורסל הוא ספורט, ולא סתם ספורט, אלא ספורט תחרותי וללא תחרות אין לו כל משמעות. לראות סרט בפעם הראשונה זה כיף, בפעם השנייה זה נחמד, אם אתה רואה את אותו הסרט בפעם החמישים ואחת כנראה שממש לא איכפת לך מהסוף. לפניי כשנה החלה התמרמרות מצד אנשי מכבי על כך שהחוק הרוסי כובל את ידיהם, יש שאף קראו להפסיק לשחק בליגה ולעבור לשחק רק בליגה האדריאטית. אני לתומי חשבתי שאולי בין השורות של ביקורות אלו, מתחבאת לה העובדה שאולי אף הם כבר הבינו שאין למכבי תל אביב במתכונתה הנוכחית כל עניין בליגה כיום.


    * מאז כבר תפס קופל את מקומו כחכם בדימוס.

     * צילום: עודד קרני, איגוד הכדורסל

    * ד"ר הנרי אונגר – מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה, אונ' תל אביב.

  • יש פיל בחדר?

    יש פיל בחדר?

    קובי בראיינט קלע 35 נק' ב11 מ24 מהשדה כולל 4-5 לשלוש.  דווייט הווארד קלע 23 נק' ב9 מ17 מהשדה והוסיף אליהם 18 ריבאונדים כשהוא קולע 5 מ7 מהעונשין – אחוז מצויין בהתחשב ביכולת הקליעה המזעזעת שלו העונה מהקו ובכלל לאורך הקריירה. הלייקרס לא היו קרובים לניצחון. לקראת סוף המשחק כשהם מפציצים משלוש מכל זווית אפשרית, הם הצליחו להגיע למרחק של 4 נק', דהיינו, שני פוזשנים מאוקלהומה. זה נגמר 114-108, זה הרגיש כמו 20 הפרש.

    קובי ברייאנט נותן לדעתי את העונה הכי טובה בקריירה שלו. בגיל 34. הוא קולע באחוזים יותר טובים ממה שהוא קלע ברוב הקריירה שלו, משמע בחירת הזריקות שלו השתפרה משמעותית (28.4 נק' בכמעט 40 אחוז לשלוש ו-49 אחוז לשניים עם 87 אחוז מהעונשין). שאר הממוצעים שלו לא השתנו משמעותית ביחס לעונות האחרות שבהן שיחק. עונה של אם וי פי אמיתי, יעיל ומצויין. האבסורד הוא שהלייקרס של השנה, אחריי מקצה השיפורים שדרש ברייאנט עצמו, לא מתקרבים להראות כמו קבוצה אלופה. במאזן שלילי של 11-9, השאלה שצריכה להשאל היא לא האם הם יכולים לקחת אליפות, אלא האם הם מספיק טובים לעבור סיבוב בפלייאוף כשנכון לעכשיו קבוצות כמו גולדן סטייט, ממפיס, סאן אנטוניו ואוקלהומה כמובן, מראות כדורסל מחובר ומוצלח בהרבה מהחבר'ה מאל איי.

    יש שיגידו, וכנראה בצדק, שהלייקרס נפגעו מהיעדרותם של נאש וגאסול מהמשחק מול או.קיי.סי. עם זאת במחצית המשחק כשאוקלהומה מובילה 53-67 אחריי מחצית פנומנלית של ווסטברוק עם 27 נקודות (10-16 מהשדה) ו-5 אסיסטים כשדוראנט לצידו שקט וקטלני כהרגלו (19 נקודות באחוזים נפלאים), ישבו שלושת הפרשנים של ESPN, מג'יק, ג'יילן רוז וביל סימונס, ואמרו את מה שאף אחד בלוס אנג'לס (חוץ מכנופיית כריס פול) רוצה לשמוע. ללייקרס, גם עם נאש וגאסול בריאים לא היה מה למכור על המגרש אתמול מול אוקלהומה. הסיבה היא פשוטה, בעוד שד'אנתוני עשה קריירה מה'אני מאמין' שלו בפילוסופיה של התקפה מהירה, אותה התקפת 7 השניות העוקצנית, הרי שהקבוצה שמשחקת את סוג ההתקפה הזה בצורה הטובה ביותר בליגה, היא דווקא זו של דוראנט-את-ווסבטברוק. זה גם לא ממש מפתיע בהתחשב שבעוד דוראנט, ווסטברוק וחבריהם נמצאים בשיאם האתלטי, ואילו החבר'ה מהלייקרס וזה כולל את שבעת משמונת השחקנים המובילים! חצו את גיל 30. במילים אחרות ד'אנתוני מפעיל התקפה שמתאימה לקבוצת קולג' מיומנת עם חבורה שנושקת לגיל הפנסיה מול האתלטים הכי טובים בליגה. עצם המחשבה על הניסיון להציב את נאש הקשיש על ווסטברוק במשחק רווי מתפרצות יש בו מן הפוטנציאל לסיוטים. גאסול מצידו רק המשיך את הדעיכה שלו מתחילת העונה תחת ד'אנתוני והוא נראה ומשחק כמו רודי פרננדס בימי פורטלנד. כפסע מלחזור לדמדומי קריירה חביבים בשמש הקטאלונית, שם אגו-מאניאקים כקובי לא מפריעים לו לשחק את המשחק שהוא יודע לשחק, ושבו הוא כנראה עדיין אחד מהטובים במשחק.

    מהצד השני אוקלהומה נראית חופשייה מתמיד בעידן פוסט הארדן. דוראנט ו-ווסטברוק העלו את רמת המשחק שלהם השנה, כשהראשון אף מפגין כישורי הובלת כדור מרשימים, מצרך הכרחי בקבוצה נטול האיש המזוקן. עדיין, אם יש סיבה מובהקת לדאגה באוקלהומה היא העובדה שברגע שהרגליים של ווסטברוק נגמרות, המחליפים עולים והמשחק מתחיל לעמוד. שם מתחילות לצוץ בעיות. לפניי כשבועיים שיחקה אוקלהומה כנגד הסלטיקס. בוסטון שאף היא מעוטרת בשחקנים שכיכבו בNBA LIVE 2000, הצליחה לעצור את אוקלהומה על 100 נק' ועל הדרך הראו שהבעיה האמיתית של הת'אנדרס לא נפתרה.  מעבר לדוראנט, ווסטברוק ואיבקה, אין לאוקלהומה יצרני נקודות משמעותיים. אל מול האין-הגנה של ספסל הלייקרס הצליחו לייצר ביחד קוליסון ומרטין 24 נק' ב9 מ15 מהשדה, לעומת זאת אל מול המחליפים של הסלטיקס מצא עצמו צמד זה מייצר 11 נק' ב4 מ 12 (קוליסון קלע 8 נק' ב3 מ5 מהשדה). כלומר בעוד אפשר להסתמך תמיד על השלישייה המובילה שתקלע בדאבל פיגרס, כאשר אוקלהומה ניצבת מול קבוצה שמאיטה את המשחק, היא מוצאת את עצמה בבעיה. כך במשחק מול הלייקרס אוקלהומה יצרו 28 נק' במתפרצות בעוד שבמשחק מול בוסטון הם קלעו 9 נק' בלבד. אם אוקלהומה רוצה למצוא את עצמה כיריבה שקולה מול מיאמי, היא חייבת למצוא דרך לייצר נק' גם כשדוראנט ווסטברוק לא על המגרש, נכון לעכשיו עדיין חסרים לה את הכלים.

    ומצדם של הלייקרס, בסופו של דבר ד'אנתוני יאלץ להחליט האם לנטוש את פילוסופיית המשחק שלו ולעבור לצורות משחק נוסח קבוצות כבוסטון וכסאן אנטוניו. שתי האחרונות מנצלות את המשחק העומד על מנת להביא לידי ביטוי את אינטליגנציית המשחק וניסיונם של כוכביה המתבגרים וכך מצליחות לטשטש את דעיכתם האתלטית. אילו  ימשיך לדבוק בקצב המשחק המהיר שאינו יכול לעמוד לו אל מול קבוצות עם רגליים צעירות, אני מאמין שבקרוב נראה את 'אמן הזן' חוזר ומפזז על קווי הלייקרס (עד כמה שמישהו בגיל והבריאות שלו יכול לפזז). אגב, גם במקרה הזה אני סקפטי לגביי יכולתם להגיע לגמר או אפילו לגמר איזורי. כפי שכבר טענתי קובי ברייאנט מראה בעונה זו את הכדורסל הטוב בחייו (לפחות סטטיסטית) ועדיין שלשום על המגרש היו שני שחקנים שלכל הפחות עמדו איתו מבחינת רמת הכדורסל, אם לא עלו עליו. הדור הבא כאן והוא פשוט יותר טוב.

  • עוף, מוזר, עוף

    עוף, מוזר, עוף

    דיוויד בלאט לא מאמין בליאור אליהו. בלאט מאמין בתועלת הקבוצה. אילו היה מאמין שאליהו יכול לתת משחקים מעמדה 4 שיצליחו לספק את מה שהקבוצה צריכה בשביל להתקדם בשלבים המתקדמים של היורוליג, הוא היה מוותר על נסיון השילוב האובססיבי של קיינר מדלי בחמישייה הראשונה.אבל בלאט לא מוותר, עד כדי כך הוא לא מוותר שהוא כמעט הקריב את המשחק שלשום נגד אלבה על מזבח הקיינר מדלי.

    עד כאן העובדות, מכאן והלאה השערות, השערות שלי. בלאט טועה. לא סתם טעות, אלא כזו שדוקרת את העין ומקוממת את הלב. מה שנקרא בעברית טעות לא הכרחית בעליל. בין אם בקבוצה הזו יש מספיק כשרון בשביל לזכות ביורוליג או לפחות להגיע לפיינל פור, הדעות חלוקות. לגביי דבר אחד קשה לחלוק. ליאור אליהו נתן בתחילת העונה הזו תפוקה שעולה על רוב שחקני הסגל האחרים, לרבות קיינר מדלי. אבל בלאט בשלו. רכבת החילופים במשחק האחרון שהזכירה יותר מכל את הכהונה הראשונה שלו במכבי, נראתה מנותקת מהמשחק. יש שיגידו שבלאט יודע משהו שאני לא יודע וגם הם לא יודעים, והוא עד כדי כך טוב שאף אחד אחר לא יודע חוץ ממנו עצמו, אבל כנראה שגם אלוהים לא ממש יודע למה צריך לחבל בחמישיות שרצות טוב ביחד. ברבע השלישי אליהו נכנס במצב של 46-40. במספר פעולות טובות שלא ממש קשורות למשחק כדורסל כפי שמובן ע"פ מומחים בעולם, הוא הצליח להחזיר את מכבי למשחק. שם מציאת איש פנוי, פה fade away תוך כדי סבסוב כשהגוף לא יציב עם הטלת גויאבה, ולבסוף גם איזו חטיפה הנובעת מערנות לא אופיינית ודריסת מגנים בהתקפה מתפרצת. אליהו עשה הכל, גם דברים שלא צריך לעשות, והחזיר את מכבי למשחק. כאן גם טמון הכלב. או העצם. או העניין.
    כלב.
    במשחק כדורסל קלאסי כפי שהתהווה במשך עשרות שנים נוצרו חמשת העמדות כשהן מאפשרות שקט נפשי מסוים בשביל כל מאמן. כך כל בחור מגודל עם 2.10 מטר ומעל 100 קילו היה מוצב אוטומטית בעמדות מספר 4-5, בעוד ש'גמדים' בגובה 1.90 ומטה מצאו עצמם בעמדות הגארדים, לרוב הרכזים. עד כאן קלאסיקה. את האליפות האחרונה באנ בי איי לקחה מיאמי כשהיא משחקת רוב הזמן בלי שום גבוה מוגדר. סר צ'רלס שיחק את רוב שנותיו בעמדה מס' 4 כשעם הגובה שלו גם עמדה מס' 3 הייתה אמורה להיות בעיה. טוני קוקוץ' אמור היה להיות גבוה לפי כל פרמטר (2.11 על 107 קילו) וכך גם האמריקאים השתמשו בו, רק שכל אירופאי/מזרח תיכוני ממולח, לא יכול היה שלא לתהות איך לעזאזל החבר'ה האלה מפספסים את מי שיכול להיות הרכז הכי טוב במשחק. מג'יק ג'ונסון היה הרכז הכי טוב במשחק עם גוף של פאוור פורוורד. אלן אייברסון בכלל היה צריך לעבור לשחמט עם הגודל שלו. למה אני זורק את כל הטריוויות הידועות לכל האלה? רמז רמז זה קשור בשני הבחורים מהפסקה הקודמת.

    עצם.
    דיוויד בלאט רוצה ללכת למלחמה כשהוא יודע בדיוק מה יש לו, הוא יודע בדיוק איך להשתמש בו והוא יודע איך להשתמש בו ככה שהוא ינצח את המשחק. אתה לא יכול להשתמש במשהו שאתה לא מבין איך הוא עובד ואתה לא מבין מה תהיה התוצאה של הפעולה שלו. העניין הוא שגם ליאור אליהו לא מבין איך הוא עצמו עובד, גם אני ואת/ה לא יודעים איך הוא עובד ומר בלאט רק מקווה שהוא ראה כבר את הכל. ניק קיינר מדלי לעומת זאת הוא פאוור פורוורד מצויין בפוטנציה הוא 2.03, הוא רחב, יש לו קליעה טובה מכל הטווחים, ,הוא יודע להתמקם טוב בריבאונד ויש לו קבלות מהליגה הספרדית (עוד טריוויה – אין אולם פחים בליגה הספרדית). ניק קיינר מדלי הוא האופציה הבטוחה. יותר מכך הוא האופציה הצפויה. במילים אחרות את קיינר מדלי אפשר להכניס לתבנית, את ליאור אליהו אי אפשר להכניס לפיתה. הוא מסוג השחקנים האלו שגורמים לפיטורים של צלמי טלוויזיה. שחקן שנכנס למסך מצד שמאל של הפריים ומסיים כשהוא משוטט על הטיילת בלי להבין איך הגיע לשם. הוא הדבר האמיתי רק שלא ברור לגמרי של מה.

    העניין.
    רק שדבר אחד אי אפשר לקחת מאליהו, בעוד שבעונות קודמות משחקו היה חיובי לרוב ושלילי לפרקים, הרי שהחלק השלילי במשחקו הצטמצם השנה משמעותית. אין לי מושג אם מדובר בהתבגרות כאדם או לחילופין בהבנה של מגבלותיו של שחקן, הברגים התחילו להסתדר קצת יותר טוב בראש למר אליהו. בוקר טוב. בגיל 27 ליאור אליהו הוא הדבר הכי מלהיב שיש למכבי תל אביב בכדורסל להציע לצד אוחיון, הוא מהיר, הוא בעל שליטה סבירה עם הכדור, הוא מסוגל לשחרר מסירה שהיקמן היה יכול רק לחלום על למסור אותה ולוגאן יכול רק לקוות לקבל אותה, הוא יכול להטביע מהאותיות ויותר מכל אלו הוא בלתי צפוי.

    תהרגו אותי אבל הדרך היחידה שקבוצה עם סגל שחקנים ברמה של מכבי לזכות באליפות היורוליג
    השנה היא לסגל את אותה תכונה שהופכת שחקן כמו אליהו למה שהוא, בלתי צפויה. כשמכבי מעלה את החמישייה הקלאסית הברורה הכי טובה שהיא יכולה להעלות אנו מוצאים בסגל את אוחיון, לוגאן, סמית', קיינר מדלי ושון ג'יימס. החמישייה הכי טובה שרצה אתמול הייתה זו של אוחיון, לוגאן, פניני, אליהו ושרמדיני. החמישייה הראשונה יכולה להגיע ביורוליג עד שהיא תפגוש חמישיות קלאסיות טובות ממנה, אלו שהכסף לא ממש היווה בעיה בפניי בעליהן, אלו שנושקות ברמת החומר שלהם לזו שמשוחקת מעבר לים, אלו שנוצרו כך שגם מאמנים פחות מוכשרים מבלאט יוכלו לקחת אותם עד לגביע. החמישייה השנייה היא הסיוט של כל מאמן, דהיינו, זה שהיא שייכת לו וזה שהיא מתמודדת מולו. היא מוזרה, לא ברורה והיא נראית כאילו יצאה מתוך סרט רע על כדורסל במיסיסיפי של שנות ה50. מה שנקרא ג'ין הקמן בוערת. לבלאט נותר רק לבחור, עוד עונה אירופאית בינונית צפויה להחריד ומשעממת להפליא, או לקחת את ההחלטה המסוכנת, זו המטורפת קצת, מסוג ההחלטות שאפיינה יותר את הפסיכי עם התותים וללכת על רכבת הרים שכולם יכולים לעלות עליה, כולם נהנים בה, אבל אף אחד לרבות בלאט לא יודע איך היא תגמר.