ייתכן שאנשי חינוך מוסמכים ומיני יועצים בשקל יחלקו על דברי, אבל בעיניי, אין חוויה מעצבת ובונה יותר מאשר אירועי הספורט הראשונים שילד נחשף אליהם בגיל צעיר.
ביום שני השבוע, התמזל מזלי, ותודות לשעת המשחק המוקדמת יחסית, הצלחתי לקחת את בני הבכור (כמעט בן 4 ) לרבע גמר גביע ווינר, נס ציונה – להלן " הכתומים" מול מכבי חיפה להלן הירוקים.
הנה כמה תובנות שרק מוחו הרענן של ילד בן (כמעט) 4 יכול להנפיק במשחק כדורסל ראשון.
בעד מי אנחנו?
שאלה ראשונה ששאלתי את נועם. מי מנצח ? הוא השיב, בשלב זה חיפה הובילה, ועניתי "הירוקים", נועם מיד אימץ אותם, אך בהמשך לא היסס להעביר את תמיכתו לכתומים כאשר אלו נטלו את ההובלה.
אבא למה הם כל כך גבוהים?
כדי שיהיה להם יותר קל להגיע לסל.
למה יש רק כדור אחד על המגרש?
כדי שהשחקנים לא יתבלבלו, ויתנגשו אחד בשני.
למה יש ככ הרבה שחקנים שיושבים על הספסל?
שאם שחקן עייף או נפצע יוכלו להחליף אותו. לאחר מספר דקות דחק בי הילד, אז אבא למה הם לא נפצעים כבר, גם אחרים רוצים לשחק.
בזמן פסק הזמן שאל אותי נועם, מה הם עושים?
לא רציתי לחשוף בפניו את האמת המרה שהמאמן מסביר ובדרך כלל אף אחד לא מקשיב לו. שלא יאמץ את השיטה כשיתחיל ללמוד בבית הספר. ועניתי באלגנטיות שהמאמן מסביר לשחקנים איך לנצח את המשחק.
בפן המקצועי ולמרות שמדובר במשחק טרום עונה, ניכר שמכבי חיפה חסרה 2 יתרונות יחסיים משמעותיים מ 2 העונות הקודמות, בהן זכתה באליפות וסגנות.
הראשון,הישראלים, רוט, בן רייס (פציעה) וקוז'יקארו השאירו את הפרקט לבר אבן אריאלי וצ'וברציץ והבדלי הרמות ניכרים.
והשני דונטה סמית.
השבירה בדקות הסיום והחוסר בבעל בית שיכוון את הספינה לניצחון, הם שעורי הבית הראשונים שעל רמי הדר לעשות.
מנגד נס ציונה בדחיפת הקהל המקומי, שמרה על רוח הקבוצתיות והנחישות מהעונה הקודמת ובאה על שכרה.