דאנק

שחקן בית

אנחנו אוהדי הספורט אוהבים להתחבר לשחקנים שלנו. המרחק אומנם גדול, אבל אנחנו מחפשים את נקודות הדמיון בהם אנחנו יכולים להזדהות עם השחקנים האהובים עלינו. הבעיה המדוברת נמצאת היום בכל תחומי הספורט הקבוצתי, בדאנק נתעסק כמובן בכדורסל.

מי לא כאב יחד עם ג'ון סטוקטון כשהוא נאלץ לפרוש ללא טבעת? מי לא עמד וכיבד את רג'י מילר באותו רגע מרגש בו הוא ירד פעם אחרונה מהמגרש, אפילו ספייק לי, יריבו המושבע הבין שזוהי סופה של יריבות נהדרת.
אנחנו אוהבים אותם, אותם שחקנים שנותנים את כל כולם על המגרש למען המועדון, הכדורסל ולמעננו. ואפילו שהם לא היו מספיק טובים וברי מזל בשביל לקחת אליפות, הם מספיק טובים בשבילנו ואנחנו לא נשכח אותם לעולם.

לאחרונה אני מחפש אותו בליגה. אותו שחקן שנלחם מעבר למלחמות האגו ורואה מחויבות למועדון שבו הוא משחק.
אני מחפש ומחפש ומעטים השחקנים עליהם ניתן להצביע כשחקני מועדון, אותם שחקנים ששנים קדימה יהיה זה לכבוד לתלות את הגופיה שלהם במרומי האולם.
האם התפיסה הזאת הפכה למיושנת? האם השחקנים הפכו את הקבוצות שלהם למדרגת קפיצה בדרך להגשמת מטרותיהם האישיות?

הנושא עלה לתודעה אחרי הקרקס התקשורתי שעשה לברון ג'יימס לפני שנתיים כשהחליט לעבור למיאמי. אם החלטה זו אתית או לא, כרגע זה לא הנושא, אך האם זאת הדרך שבה שחקן כדורסל מכובד עובר קבוצה? בסוג של תוכנית ריאלטי סטייל הקיץ של לברון, כששיאה היה בהכרזה בשידור חי ב-ESPN, מזה גמר רוקדים עם כוכבים? למה כל ההמולה הזאת? כך בסופו של דבר יצא שבמקום לבקר את הצורה בה בחר לברון לעבור קבוצה, התקשורת נותנת לו יד והופכת את ערוץ הספורט האמריקאי לקרנבל ריאלטי.
ה"מלך" ג'יימס מכנים אותו, אך כל ילד יודע שזו אינה דרך מלך.
ראו שחקני ה-NBA כי טוב וכן עשו. הסיקור הרחב שקיבלה תוכנית הקיץ "הפסטיבל של לברון" פתח את הדלת לשחקנים נוספים להתלונן על מר מצבם ורצונם לעזוב.

כבר היום כל שחקן שאינו חש מסופק / מרוצה / לא בא לו / שמח / קם לא טוב בבוקר רואה לנכון לשתף זאת עם התקשורת בידיעה שראשי המועדון שומעים את הדברים ויתחילו לעבוד על טרייד שיעמוד בציפיות השחקן עם עדיפות למועמדת לאליפות ועם חוזה מקסימום.

אחת הדוגמאות העכשיויות לטרנד הוא אותו סופרמן שלא מפסיק לחייך מאז שהגיע ללוס אנג'לס (למרות מצבם הלא מזהיר עד כה), אך עד לפני המעבר המתוקשר דאג סופרמן להודיע לנו שהוא לא מאושר בפלורידה, שקשה שלו ושהנהלת אורלנדו לא דואגת לספק לו צוות מסיע. אז כמו המלך, גם סופרמן הוכיח שאינו גיבור.

dwight-howard-trade-nets-magic-nationalturk-0123

האוורד במדי אורלנדו

שחקנים כנראה שחכו שבסופו של יום הם עובדים, הם מרויחים יפה, משלמים להם בזמן ואקסטרות פינוקים לא חסר. עדין, כמו בכל מקום עבודה גם שחקן NBA יכול למצוא את עצמו לא מרוצה אך עניינים שכאלה אפשר לפתור בחדרי חדרים במשרדי ההנהלה ולא בדו שיח שמתנהל בין שחקן להנהלה דרך התקשורת.

ההפך הוא הנכון, הרי זה רק הגיוני ששחקן יתחבר לאולם, להנהלה, לשחקנים, למקום וחשוב מכל לאוהדים ולא ירצה לעזוב כי רק שם הוא מרגיש בבית.
אנחנו הקהל שואפים לחיבור שכזה, אם שחקן בית יחזור להיות תואר מבוקש, סביר להניח שלא נצטרך לסבול מסדרת ההמשך "הקרנבל של לברון 2".

אני רוצה לסייג שאין דבר רע בטרייד, במעבר בסוף חוזה או בבקשת עזיבה מצד שחקן את המועדון, אך דברים צריכים להעשות בטוב טעם ועדיף הרחק מעייני המצלמות.
תנו לנו את רגעי האושר ואת הכביסה המלוכלכת תכבסו במשרדי ההנהלה.

עם הזמן אנחנו נשארים עם שבבי גיבורים, מעטים שעוד זוכרים חסד נעורים לקבוצה שהאמינה בהם כשהם רק היו בחירות דראפט טריות, קבוצה שנתנה להם הכל ולמענה ולמען אוהדיה אותו שחקן מחויב עד היום בו הוא יתלה את נעליו. יש עוד בליגה שחקני בית שמזכירים לנו שיש קשר חיובי בין מועדון לשחקן, מטיישון פרינס ועד טים דאנקן אנחנו מחפשים אותם ורוצים להאמין בדרך שלהם כי זאת היא דרך המלך!